סלמון הוא אחד מנתחי הדגים הפופולריים בעולם, אבל כשאתם הולכים לקנות סלמון לארוחת שישי, אתם באמת חושבים מה הוא עבר עד שהגיע אליכם? ידעתם ש-50% מהדגים שאנחנו אוכלים בכלל מגיעים מבתי גידול? ולא מהים הפתוח? בכללי, כשמדברים על בתי גידול, לעיתים קרובות מדובר בכלובים צפופים מלאים בצואת דגים בתוך האוקיינוס, שלא לדבר על כמויות האנטיביוטיקה שמאכילים אותם בהן שלא נדבר על הטיסות שמביאות את הסלמונים מנורבגיה או מצ'ילה. יש עוד הרבה מה להגיד בנושא ובשביל להבין את הבעיה יותר לעומק ומה אפשרות לעשות, נדבר עם אופק רון, מנכ"ל ומייסד Oshi. אופק, תודה רבה שבאת. אשמח אם תוכל לספר קצת עליך. זה כיף, אז תודה רבה אחי על הזמן ושהזמנת אותי. אז אני אופק, אני אקטיביסט בתחום זכויות בעלי חיים הרבה מאוד שנים, טבעוני מעל 13 שנה, ובעצם אני היזם של אושי, אושי זו החברה הראשונה שהצליחה לפתח פילה סלמון טבעוני, שהיום נמכר ברחבי ארה״ב, נמכר בעיקר במסעדות, אבל גם יש אתר שאנשים מזמינים הביתה לפעמים, וזהו, ואנחנו באמת מנסים להביא פתרון שהוא יהיה יותר טוב מלרוקן את האוקיינוס שלנו מדגים, ואנחנו בינתיים מצליחים. טוב אז תוכל לספר רגע קצת על הבעיות עם גידולי הסימון בעולם? אז בגדול, היום בעצם 50% מהדגים שאנחנו אוכלים מגיעים בעצם מהים הפתוח, ו-50% מגיעים מבתי גידול. עכשיו, כששומעים בתי גידול מדמיינים את הבריכות דגים שרואים פה במעגן מיכאל, אבל רוב הבריכות דגים שיש היום בעולם הם בעצם ממש כלובים בתוך האוקיינוס. זאת אומרת, הם חלק מאותה מערכת. ומה בעצם קורה בצורה הזאת? אז יש את שתי התעשיות, אפשר לדבר על כל אחת בנפרד. אז בתעשייה של הים הפתוח בעצם מגיעות רשתות מאוד גדולות, שבעצם תופסות כמות מאוד גדולה של דגים, רשתות יכולות להגיע לאורך של קילומטר, והן יודעות לגרד את הרצפה של האוקיינוס, ופשוט מנקות אותה מכל הצמחייה, מכל הדגה שנמצאת שם, ואותה דגה עולה למעלה לסירה, ואז מתחילים למיין. מה שממיינים החוצה זה פעמים רבות, תמיד, זה הרבה בעלי חיים שאנחנו לא אוכלים, צבי ים, דולפינים, כל מיני דברים אחרים, וחלקם הגדול כבר, שמחזירים אותו לים, כבר איבדנו אותם. גם כי זה מאוד אגרסיבי, הרשת הזאת, וזה לא, בעצם הדגים והבעלי חיים ממש מצטופפים, ובעצם בצורה הזאת אנחנו מאבדים לא מהדגים, ואנחנו מרוקנים פשוט את האוקיינוס מכל מה שיש בו, זאת אומרת, גם מה שאוכלים, גם מה שלא אוכלים, וזה מייצר מאות מיליארדים של טונות של דגים, שאנחנו פשוט זורקים כל שנה, ופעם עשינו איזה חישוב של לנסות להבין כמה דגים נזרקים לפח מדי שנה בגלל הצריכה שלנו, והגענו לכמות שהיא בערך 600 אצטדיונים של כדורגל מפוצצים בדגים כל שנה. אז יש בעצם, אין תעשייה עם יותר זריקת מזון מהתעשייה הזאת, וחלק מזה זה באמת בגלל איך שאנחנו דגים, או בגלל איך שאנחנו מגדלים את הדגים, וחלק מזה זה בגלל שאנשים נורא זהירים עם דגים. מספיק יום אחד נוסף במקרר, אנשים כבר מעיפים את זה לפח, החיי המדף מאוד קצרים, אז כל הדבר הזה בעצם מייצר המון חוסר יעילות. זה דבר אחד. הדבר השני זה שבעצם בגלל הכמויות הדגים שאנחנו ממשיכים לדוג, אנחנו כל שנה ושנה נשארים לנו בים פחות דגים. אנחנו יותר צורכים דגים, הצריכה של הדגים עולה, ופחות דגים קיימים בים. אז זה בניגוד לנגיד שדה ברוקולי, שכל שנה תגדל בערך את אותה כמות ברוקולי, אולי אפילו יותר, כי הטכנולוגיה מתחדשת. הים רק מתרוקן. זה בעצם החיה היחידה שאוכלים אותה בצורת הצייד, כמו שפעם היו אוכלים. ויש כל פעם פחות ופחות מינים, ופחות ופחות דגים. ועוד כמה עשרות שנים, לפי כל מיני מחקרים, זה בשנים אחרות, אנחנו בעצם הולכים לסיים כמעט את כל הדגים שאנחנו יכולים לאכול בכל האזורים שבהם דגים, שזה רוב האוקיינוס. אז אנחנו נקבל בעצם... רוב האוקיינוס יהיה בעצם ריק מדגים עוד כמה עשרות שנים, אלא אם באמת נפחית משמעותית את הדיג. אז זה ככה סיבה אחת שבגללה אנחנו צריכים להפסיק לדוג, כי אנחנו בעצם מייצרים מצב של דיג יתר ברוב האוקיינוס היום. כשאני אומר רוב האוקיינוס זה 70-80% מהדגה, היא במצב של דיג יתר. בנוסף לזה יש בעצם את הצד השני, שזה החוות גידול. חוות גידול, ואם אני חופר מדי, תסמן לי, אני אעצור. סבבה. אז החוות גידול בעצם לצורך העניין סלמון זה חוות גידול שמגדלים אותה בחוות גידול. מה זה חוות גידול? בעצם מכניסים המון סלמונים לתוך כלוב בים, מתחילים איזשהו תהליך במים מתוקים, ואז מעבירים אותם לים כשהם גדלים. זה תהליך שבערך 20-25% לעיתים מהסלמונים בכלל לא שורדים בגלל הצפיפות, המחלות, כל מה שקורה בתוך הכלובים האלו. והכלובים האלו הם גם בעצם מפוצצים בכל הצואה ובכל ההפרשות, ובכל המחלות, והדברים האלו בעצם עוברים לים שמסביב. אז היום בעצם, איפה שיש לך בתי גידול, כמעט אין דגים מסביב. כי הדגים, הם לא מקבלים את האנטיביוטיקה ואת כל הדברים שבעצם אותם סלמונים מאכילים אותם כדי לחיות, ובעצם איפה שיש סלמונים מסביב, לרוב זה די ריק מדגים. דגים לא מצליחים להתקיים שם, כי הם מקבלים את כל הרפש שיוצא מתוך אותם כלובים. יש כל הזמן טכנולוגיות שמשפרות הניקיון וכולי, אבל זה מאוד מאוד קשה לנקות כמויות כאלו בצורה הרמטית. חיידקים מצליחים לעבור. ובסופו של דבר אנחנו לא רק שאנחנו מגדלים את זה בצורה מאוד לא יעילה והדג שהוא גם בעל חיים סובל ככל בעל חיים, אנחנו גם מאכילים את אותם דגים בדגים. כי סלמון לצורך העניין שהוא הדג הכי פופולרי בעולם הוא דג קרניבור, הוא אוכל דגים. והדגים שהוא אוכל הם דגים שגדלים בים הפתוח. והדגים שגדלים בים הפתוח הם אותם דגים שאנחנו מתמודדים עם דיג יתר שלהם. ואנחנו בעצם דגים מהאוקיינוס, מביאים את זה לאיזשהו כלוב סגור בתוך הים, מאכילים איתו את הסלמונים וכן הלאה. זה דבר מזין את השני. וזהו, זה בסופו של דבר מה שאנחנו מנסים למנוע בצד הזה. מעבר לזה צריך להבין בסוף שאנחנו היום פה בארץ אוכלים סלמון, זה לא סלמון שגדל פה בארץ, זה סלמון שבעיקרו מגיע מנורבגיה. עכשיו אם אנחנו אוכלים סלמון טרי, שעולה היום 130-40 שקל בסופר, אני לא קונה סלמון, אז אני לא יודע, בדיוק לא ער במחיר היום, זה בין 120 ויכול לנועה צפונה. זה סלמון שצריך להגיע בהטסה, אחרת הוא לא נשאר טרי. עכשיו מה זה בהטסה? יש בסוף שני מקומות עיקריים שמגדלים בהם סלמון, נורבגיה וצ'ילה. הם מעצמות סלמון, יש גם היום בסין ובעוד מקומות באזור של נורבגיה, אבל נגיד בארצות הברית אין כל כך איפה לגדל סלמון בחוות גידול, בגלל שהטמפרטורות של המים לא מספיק גרות שם, וההטסות האלו שמגיעות לישראל, הן מגיעות גם לארצות הברית, יש לנו רק מנורבגיה, רק סביב הסלמון סדר גודל 20 אלף הטסות בשנה, יש יותר סלמונים שטסים מבני אדם. וכמות הטיסות שקורות סביב תעשיית הדגים היא היסטרית, אין אף תעשייה שמטיסה כל כך הרבה דברים, כי הסלמון חייב כל הזמן להיות טרי, אז יש לנו כל הזמן טיסות, החברות האלו מחזיקות בעצמן מטוסים כבר, והן מטיסות כל הזמן את הדגים שלהן ברחבי העולם, כדי שכולנו נוכל לאכול את הדג טרי, אחרת אנחנו בעצם לא נקבל את הדג באיכות הטובה שלו, נקבל דג קפוא. כל הדבר הזה זה דבר שאנחנו באושי החלטנו שאנחנו רוצים למנוע, להתמודד איתו, להפחית אותו, להפחית את הסבל, להפחית את הגזים הרעילים שנפלטים סביב כל ההטסות האלה, ובסוף גם הסל, אנחנו מבינים, האוקיינוס שלנו לא נקי, יש בו מיקרו-פלסטיקים שנכנסים לדג, יש בו כספית, יש בו אנטיביוטיקה שמאכילים את הסלמונים, אנחנו גם את זה רוצים למנוע, בסוף אנחנו כבני אדם רוצים לאכול דברים יותר מזינים ויותר טובים, וזו הסיבה שבעצם הקמנו את החברה, להביא אלטרנטיבה בריאה, טעימה, מקיימת, שאף דג לא היה צריך למות בדרך, ולקבל חוויה לא פחות טובה אם לא יותר מהסלמון שכולנו מכירים. הבנתי אותך, טוב אז תוכל לספר קצת עליכם, מי אתם ומה אתם עושים אני הייתי בוויגן פרנדלי לפני זה והייתי בוועד המנהל של העמותה ועבדתי שם, זה היה כזה משהו שהרגשתי שהוא הבייבי שלי. ובגדול, תוך כדי שהיינו בוויגן פרנדלי, סקרנו מה חסר לאנשים ודגים זה היה באמת המקום שלא היה לאנשים פתרון. הרבה אנשים גם אומרים אני צמחוני אבל אוכל דגים כי אין להם פתרון לזה, והם היו רוצים, אבל אין להם פתרון. אין להם משהו שבאמת יכול להחליף את הדג בחוויה, בטעם, באומגה 3 וכו'. ובאיזשהו שלב אחרי שדיברתי עם כל מיני חברות נפל לי האסימון שהן לא יכולות לייצר את זה כי זה פשוט מורכב מדי. לעשות המבורגר טבעוני, יש את הטכנולוגיה, טבעול עושים את זה כבר עשרות שנים. אבל לעשות משהו שהוא מתנהג כמו פילה סלמון או פילה דג, טכנולוגית זה הרבה יותר מסובך. אתה צריך שיהיה לך רקמות שריר ורקמות חיבור עם שומן, וצריך שיהיה סיביות מסוימת, שהיא בכיווניות מסוימת, כדי שיהיה פלייקים כאלו שיוצאים, שאתה חותך את הדג. כל הדבר הזה הוא פשוט לא יכול להתקיים עם הטכנולוגיות הקיימות. לא עובד. ניסו, עשו, לא יצא. והחלטנו שאנחנו לוקחים את הכפפה ומנסים להרים דג סלמון טבעוני. לא היה לי ידע בטכנולוגיה, אני יזם, למדתי כלכלה, ואני לא איש מדע, אבל אמרתי, אני רוצה לעשות חברה שזה מה שהיא תעשה, שהיא תצליח לייצר נתח סלמון, ואיתרתי שלושה מדענים מאוד מוכשרים, דוקטורים, כל אחד בתחום אחר, אריאל, רון והילה, וביחד איתם, כל אחד הביא את הזווית שלו, הם הביאו איזה קונספט טכנולוגי של לעשות נתח סלמון בהדפסה תלת מימד. היה נשמע טוב, היה לנו תוכנית כזאת, איך אנחנו עושים את זה, הרצנו עם התוכנית הזאת, והצלחנו לגייס כסף ממשקיעים, הקמנו את החברה, אחרי כמה חודשים גילינו שזה לא עובד, שינינו כיוון, בנינו טכנולוגיה, בנינו קונספט חדש, של טכנולוגיה חדשה, אני אומר בנינו, אני עודדתי, אבל הם בנו, והטכנולוגיה החדשה בעצם הייתה טכנולוגיה שהרעיון היה לבנות את הסלמון בשכבות, בעצם לייצר את הפלייקים של הסלמון, ולהכניס את זה למכונה שאנחנו בעצם פיתחנו, והמכונה הזאת יודעת להרכיב סלמון כמו שאתה מרכיב לגו, ממש חתיכה על חתיכה בונה אותה, עד שבסופו של דבר מתקבל הנתח, וזה באמת הטכנולוגיה שעד היום אנחנו עובדים איתה, בהמשך, שבאמת הוכחנו שהדבר הזה עובד, גייסנו כסף נוסף, ולפני משהו כמו שנה וחצי באמת השקנו את המוצר בארצות הברית, בהתחלה במסעדה אחת, עוד המוצר לא היה מספיק טוב, גנזנו אותו, עשינו חדש, היה בסדר, גנזנו, עשינו חדש, ורק בספטמבר 2024 המוצר באמת תפס, ופתאום לקוחות הפכו להיות לקוחות חוזרים, מסעדות התחילו לקנות יותר, וידענו שאנחנו עכשיו עם מוצר שאנחנו יכולים להתקדם איתו ולהצליח איתו. אז זה ככה בגדול הסיפור שלנו, ואם אתה רוצה אתה יכול להכווין אותי בסיפור לדברים שיותר מעניין אותך שאני אעמיק. כן, מדהים, ממש טירוף. אני אשמח איזו רעי כזה להבין, מבחינת הוויז'ן, אז בסוף יצרתם את הדבר, את הסלמון הזה, ואז איך עושים סקייל לזה? אתם הולכים, אתם מקימים מפעל, או שאתם עובדים בשיתוף פעולה עם מפעל? אז אנחנו מצאנו בעצם בקליפורניה מפעל שהיה מפעל של ביצים, ועם הרבה, ובתקופת הקורונה היה איזה בלאגן בשוק הביצים, המחירים מאוד עלו, הוא היה כל מיני עניינים של מחלות, זה גם קרה עכשיו עוד פעם, והוא חיפש להוריד רגל מהגז מהביצים ולהכניס משהו אחר, אז שמחנו להיכנס בדלת, והיום המפעל הזה בעיקר מייצר אושי. מדי פעם הוא מכניס ביצים ועושה ייצור של כל מיני חומרי גלם שמבוססים על ביצים, ובשאר הזמן הוא בעיקר מייצר היום אושי בקליפורניה, ומוכר את זה, ואנחנו משווקים את זה בארצות הברית, ואנחנו כל הזמן מגדילים את היכולות ייצור שלנו, בעצם יושבות אצלו מכונות פיילוט, עכשיו כבר אנחנו מסיימים לפתח מכונה גדולה, שאותה אנחנו בעצם מתכוונים לשלוח אליו, ואנחנו כל הזמן מגדילים את היכולות ייצור שלנו, וכל הזמן עובדים על זה ומשפרים, אז מקווה שעניתי. כן, כן, בטח. אז סיפרת שאתם מוכרים בעיקר למסעדות ויש לכם אתר אינטרנט למכירה ישירה. תוכל להרחיב על המודל העסקי ועל תהליך המכירה שלכם? קודם כל מבחינת המודל העסקי אנחנו קונים מאותו יצרן בעצם אנחנו שולחים לו את חומרי הגלם והוא מחייב אותנו בעצם בכוח האדם שהוא לוקח אז אנחנו בעצם משלמים לו על העלות של המשמרת וככה הוא מייצר לנו את המוצר אנחנו קונים את המוצר או הוא ייצר לנו לא משנה איך אתה מסתכל על זה ואנחנו בעצם מוכרים אותו למפיצים מפיצים זה אותן חברות שהן אלו שבעצם מובילות את המוצר למסעדות חלקן גם עוזרות למכור, חלקן מאוד פסיביות, בעיקר תגיד לי איזה מסעדה רוצה לקנות ואנחנו נביא לה את זה, והן בעצם הלקוחות שלנו, הן אלו שמשלמים לנו והן אחרי זה מתחשבנים עם המסעדה ומוכרים להם את זה באיזשהו רווח. זה המודל העסקי. למה הלכנו על מסעדות ולא על סופרמרקטים? אז קודם כל אנחנו התחלנו בכמויות מאוד מוגבלות, וברגע שאין לך הרבה מוצר אתה צריך לחשוב מה הדבר הכי אפקטיבי שאתה יכול לעשות איתו. אם אתה שם אותו בסופר אז אתה שם אותו בסופר, אבל אם אתה שם אותו במסעדה, א' אתה יודע יותר לשלוט באיך הבן אדם יאכל את זה. אתה יכול לאמן את השף, איך להכין אותו. יש לך הרבה יותר קרבה לפידבק. כשאתה נותן לבן אדם לאכול בבית, אתה לא נמצא בבית ואתה רואה איך הוא בישל את זה, טעים לו או לא טעים לו, אתה לא יודע לרוב מה הוא חווה. אבל במסעדה אם לבן אדם זה היה לא טעים, הוא בדרך כלל יגיד את זה למיצר ויבקש מנה אחרת. או שיגיד למלצר שישאל אותו איך היה, טעים לכם האוכל? והוא יגיד כן היה לי טעים, יש לך הרבה יותר פידבק ואתה יכול לדבר עם אותו מלצר ולוודא באמת איך הפידבק של המנה שלך. ויש גם יותר סלחנות שם כי הם מרגישים חלק מהעניין שהם אומרים לך, שמע, המוצר קצת צריך יותר מליחות, חסר קצת הטעם של הטלמון חזק מדי, חלש מדי, תגביר אותם, תוריד אותם, טקסטורה ככה, ואתה הופך להיות ממש פרטנר של המסעדות והן עוזרות לך לשפר את המוצר. כי זה אינטרס גם שלהם בדרך כלל, שהלקוחות שלהם יותר ייהנו ועדיין להיות הראשונים שמגישים אותו. אז דרך המסעדות גם בנינו את הברנד, עבדנו עם שפים טובים, גם היה לנו יותר שליטה וגם הלכנו יותר לשלוט בכמויות, כי בסוף מסעדה אנחנו יודעים כמה שולחנות יש בה, סופר אתה יכול לשים ופתאום רוצים את זה מלא ואתה לא יכול לייצר, ואז אתה נכנס לעניינים של קנסות, אז זה שוק הרבה יותר פרנדלי. ואנחנו מצאנו שהוא גם שוק מאוד מתאים לעולם הדגים, דגים בסוף זה אוכל שהרבה אוכלים במסעדות, זאת אומרת, עד הקורונה רוב שוק הדגים זה היה מסעדות, 70-80 אחוז משוק הדגים בארצות הברית היה במסעדות ורק 20-30 אחוז היה בבית. בקורונה זה הפך להיות כזה יותר לכיוון הבית והיום זה כזה התאבן חזרה וכבר אנשים יותר התרגלו להכין דגים מאז, אבל עדיין זה שוק מאוד גדול במסעדות, אז זה לא שאנחנו עכשיו בשוק שהוא נישה, אנחנו גם בשוק שיש לו המון פוטנציאל. אז אנחנו כרגע בו, אבל אין ספק שאנחנו מסתכלים קדימה ורוצים להיות גם בריטל ונבחן את הזמן, שיותר מתאים לנו לעשות את זה מבחינת החברה. אז תוכל, לספר קצת על האתגרים שלך בתור יזם ושלכם כחברה? בסוף האתגר האישי שלי פה הכי גדול זה שאני בעצם עושה משהו שאני לא כל כך מבין בו. בוא נגיד ככה, זה בסדר, אני מבין את הביזנס שלו, אבל אני לא מבין את הטכנולוגיה ואני לא איש מדע, וזה סטארט-אפ שהוא דיפ-טק, הושקעו פה הרבה מאוד מיליונים בלפתח את הטכנולוגיה ואת המכונות, ואני לא באמת מבין בזה, למדתי. אבל גם היום כשאני יודע, אני לא באמת יודע לכתוב קוד ולפתח את המכונות, או אני לא מדען מזון ולא קרוב להיות. וכשאתה עושה משהו שאין לך בו ידע, זה חתיכת אתגר. אתה לא יודע איך לבחון את האנשים שטוענים שיודעים לעשות, איך לנהל את האנשים, איך לגרום לדבר הזה לקרות, כמה זמן באמת דברים לוקחים, והאם מה שאומרים לך שזה ייקח זה הגיוני או לא הגיוני. וזה אחד הצ'אלנג'ים הכי גדולים שהיו לי פה בחברה. לאורך כל שנות הפיתוח, עד שהתחלנו למכור, ואז אני מתחיל, ומאז שאנחנו בשוק אז ה-challenges יותר בשוק, ששם זה דברים לפחות שאני יכול לפתור, או יכול לנסות לפתור. אז זה אחד הצ'אלנג'ים הכי גדולים שהיו לי פה בהקמה של החברה, זה לעשות משהו, לנהל משהו שאין לי מושג בו. ובוא נגיד שבטוח זה היה לוקח הרבה פחות זמן וכסף, אם הייתי כן מבין בו יותר. זה היה מאוד מתסכל. זה צ'אלנג' אחד, אני יכול לתת לך כמה שאתה רוצה, כן? אולי עוד אחד. צ'אלנג' נהדר. כן, אז צ'אלנג' נוסף זה בגדול אנחנו כחברה שהיא חברת מזון, אז יש אתגר מאוד מאוד מורכב בעולמות שלנו, שאין לנו תשתיות, נגיד אם זה סטארט-אפ בתחום התוכנה ועשית איזה אפליקציה, כולנו מחוברים לאינטרנט ואתה יכול די בקלות להגיע לכל בן אדם בעולם. אוקיי, אז אתה צריך לשלם קצת לאינסטגרם או פייסבוק או לינקדאין או גוגל, כדי שבן אדם יראה את הפרסומת, אבל אתה יכול להגיע לכולם. כשאתה עושה אוכל, לעשות את האוכל זה קשה, אבל להגיע למסעדות או לסופרים זה עוד יותר קשה, כי בסוף אין לך את האנשי המכירות שיש לנסטגרם, כשהם מוציאים עוד מוצר אז כבר יש את הבן אדם, אין לך את המשאיות, אין לך את המפעלים, אין לך שום דבר, ובכל מקום אתה צריך להיות יצירתי. אין אפס. אתה צריך למצוא את אותו מפיץ שלמרות שאתה מוכר מעט והוא רגיל לעבוד עם חברות מזון שמוכרות המון, הוא עדיין יסכים לעבוד איתך, ויגיד יאללה בוא אני חושב שעוד שנה-שנתיים אתה תהיה בוננזה ובוא נאמר ונעבוד איתך. ואותם מפעלים שהיום הם רגילים לייצר כמויות מטורפות ואתה בא ומביא להם מכונות שמייצרות מעט עדיין, אז זה גם משהו שככה מאוד מאתגר. והאתגר הזה של התשתיות זה אתגר יומיומי. אנחנו כל היום מתמודדים איתו, כל פעם אנחנו רוצים להגיע ללקוח חדש אבל אנחנו לא יכולים כי אנחנו לא עובדים עם המפיץ, ואז אני בא למפיץ, אבל שמע, לקוח אחד לא נעבוד ביחד, תביא כמה לקוחות ואז תבוא לכמה לקוחות, אבל עד שאין לך מפיץ אני לא יכול להתחייב. והביצה ותרנגולות בעולמות האלו של הלוגיסטיקה במזון זה אתגר ongoing שחווה כל סטארט-אפ בתחום הזה, ואצלנו זה היה על סטרואידים כי אנחנו גם מזון קפוא, ואנחנו גם בתחום שהוא לא התחום הכי נוצץ בימים האלו, קצת יש ירידה בחברות כמו ביונד מייט ואחרות, אז אנחנו גם לא תחום שמחפשים היום הכי הרבה, ועדיין יש לנו מוצר טוב ויש לנו ביקורות מעולות, ועם כל זה אנחנו סופר מתקשים בזה, וזה צ'אלנג' שאני עדיין חי. אז שתי שאלות אחרונות, אתה אופטימי לגבי הדגה וספצפית לגבי הסלמונים? תשמע, אני לא מאוד אופטימי לגבי זה. אני חושב שיצטרך להיות שינוי ברמה מעבר ל... שצריך להיות גם שינוי ברמה ממשלתית, ברמה פוליטית. בסוף אנחנו כחברות שמנסות לייצר משהו שהוא מיטיב עם העולם, אנחנו צריכות לקבל בסוף איזשהו סבסוד, איזשהו תמריץ, איזשהו משהו שהוא יעבור גם באיזשהו מקום מלמעלה עד שהשוק הזה יתבסס, כי היום יש לך המון מענקים ודברים כאלו לכל מיני חקלאים של עולמות מן החי, שבסוף החקלאות שלהם היא נגד הסביבה. ואנחנו, והם מקבלים היום את המענקים, להם יש את הכוח הפוליטי. משהו פה צריך להשתנות כדי שאני אהיה יותר אופטימי, אני פה כי אני מאמין שזה עדיין אפשרי, ולכן אני קם כל בוקר ונלחם. להגיד לך שאנחנו בכיוון להציל את הדגה? לא. וואלה, עדיין לא. אבל אני לא לבד, יש איתי עוד כמה עשרות יזמים לפחות, ועוד כמה עשרות אלפי אקטיביסטים בעולם שהנושא חשוב להם, והם קמים בבוקר וזה מה שהם עוסקים בו בחיים, ואני מאמין שהטוב ינצח. אאבד את הכנות. יש לך ככה איזה טיפ ליזמים שמעוניינים להיכנס לתחום? כן, לא מעולה. אז קודם כל באופן כללי כל יזם צריך לחשוב אם הוא יזם, כי אתה יודע, פעם הייתי יכול להגיד לכל בן אדם שהוא צריך להיות יזם, והיום אני מבין שלהיות יזם זה לא דבר בהכרח כיף, זה דבר שהוא מאוד קשה, מאתגר עם המון המון מחירים אישיים, וזה לא מתאים לכולם. ודווקא מה שאני אשמח להגיד זה שאם כל בן אדם מוכשר היה משקיע את זמנו בלעשות משהו טוב לעולם טוב לסביבה ולא היום הולך בהכרח ומשקיע את העשר שנים שלו עכשיו בתעשיית הגיימינג או בתעשיות אחרות שהם יכול להיות גם לא סותרה אבל הם לא כנראה מה שישנו את העולם להיות מקום טוב יותר אז זה מה שחבל לי אתה מבין? בסוף אני הייתי מאוד שמח שאנשים מוכשרים ישקיעו את הזמן שלהם בדברים טובים לעולם ואם כל אחד היה אומר לא אכפת לי אני ליזום לא ליזום אבל אני רוצה להיות חלק ממשהו שעושה טוב ולא חסרות חברות שעושות טוב אתה יכול לבחור אם אתה טוב ייתנו לך להיות איש מכירות או מתכנת או מהנדס גם במקום שעושה משחקי מחשב גם במקום שעושה גגות סולאריים טכנולוגיה של בטריות שמחליפות נפט אלף ואחד דברים טובים וההצעה שלי למי ששומעים את זה אם אתם רוצים לעשות טוב בעולם תעשו טוב בעולם בעבודה בסוף זה רוב הזמן שלכם זה רוב מה שאתם נותנים לעולם תשקיעו אובמקום טוב זהו אז זה הטיפ שלי לא לוותר על